להסיר או לא להסיר...את המסכה

היו שנים, אז, כשהייתי ילדה,
מאד מאד אהבתי את פורים.⁦⁩
אהבתי להתחפש, אהבתי להסתתר מאחורי
דמויות אחרות
ואהבתי שהיו 3 ימי פורים.

כל יום הייתי מישהי שונה:
טלפון⁦,מדוזה, אינדיאנית, פרת משה רבנו, כלנית
ועוד ועוד ועוד!

טוב נו,
הרבה שנים אני נמצאת כאן.

ובשאר ימות השנה?
היתה לי מסכה אחת.
מסכת הילדה/אשה קטנה,
המרצה, המפחדת שישמעו אותה.
זו ש”הולכת על ביצים” כדי לא להפריע,
זו שמפחדת מהצל של עצמה,
זו שלא מאמינה שאפשר ומותר לחלום ולהגשים.
כן, גם אני מנסה להבין. לא חבל?

רוב חיי היו מאחורי מסכה – יפהפיה אבל מסכה!
לא חבל על שנים ארוכות כל כך עם מסכה?

ביננו, היום אני אומרת שלא! לא חבל!
כי אולי אם הייתי מורידה אז את המסכה,
הייתי מישהי אחרת?
אולי!

בשנים האחרונות, אני עדיין אוהבת את החג,
אך פחות אוהבת לשים מסכה.
המסכה ירדה לי מהפנים.
יותר אני לא צריכה אותה (בד”כ).
לא שהכל מעולה, אבל בכל נקודת זמן אני אמיתית.
כשעצובה, כששמחה, שמאושרת, שמפחדת… זו אני.
להגיד שזה קל? ממש לא תמיד.
אבל זה משחרר.
משחרר את התלות במה שיגידו עלי, באיך שאראה בחוץ.
זה מעמיד אותי בפני עצמי. כזו אני!

בפורים הזה, כשמגפת הקורונה משתלטת עלינו ועל האנושות,

אני מאחלת:

  1. להיות ולבחור במי שאת באמת,
    ובמי שאת רוצה להיות.
  2. לשמור מפני הדבקות הקורונה
  3. לזכור שקורונה היא בירה…