נר שלישי של חנוכה 1987

שבת. 4.45 בבוקר

הטלפון בביתי מצלצל

“טלי” (ככה קראו לי…), “זו מרים, בת דודתך”

(מרים בת דודתי היא אשה חרדית
שגרה מול בית הורי בגבעתיים).

“תקשיבי,” היא ממשיכה,

“הבית של ההורים שלך עולה באש,

כל השכנים למטה,

חוץ מההורים שלך…”

 

 

חנוכה 2010

הטלויזיה דלקה בכל מקום ובכל פינה.

שרפה בכרמל,

אסון הכרמל.

ואמא שלי, רואה את השידורים,

ומאבדת אחיזה בבריאות, בחיים.

הכל חזר אליה,

השריפות בגרמניה של ליל הבדולח,

השואה,

השריפה אז בגבעתיים…

באותו בוקר שבת בו קיבלתי את הטלפון,

תוך רבע שעה כבר הייתי מתחת לבניין של הורי.

עשן השריפה נישא למרחקים.

כל השכנים היו למטה עם פיג’מות וחלוקים,

ההורים שלי, הייקים, היו גם הם למטה,

לבושים בבגדי השבת, אמא שלי עם אודם.

כי ככה זה הייקים.

האסון שהיה בגבעתיים, גדע את חייה של משפחה שלמה,

אבא ו 3 ילדים קטנים.

אבא שלי, שהיה בוועד, עשה מאמצים ועלה עד הקומה ה 11

ברגל, עם ריח השרוף וריח הגומי ו…כדי להעריך נזקים ולעזור למי שאפשר.

כזה היה אבי.

בשבועות שאחרי השריפה, בעודם עוברים ממלון, לדירה,

התגלתה אצלו מחלת הסרטן.

זה לקח שנה וחצי עד שעצם עיניו.

 

אסון הכרמל, בחנוכה 2010

הציף את אותה שריפה אצל אמא שלי.

הזכרונות של גבעתיים, הציפו אצלה את הזכרונות האיומים

בהיותה ילדה בת 11 בגרמניה.

אמא שלי שהיתה האשה החזקה באדם,

פשוט איבדה את הכוחות.

כל חייה החזיקה את מושכות הסוס,

ניהלה אותו ביד רמה,

אבל בחנוכה 2010, היא איבדה כוחות,

וסוס הפרא השתלט עליה.

ב אביב 2011 הצטרפה לאבא שלי, אהובה הנצחי.

ועכשיו אני שואלת

פלא, שאני שונאת את חנוכה?

כל השנים היה לי נורא מוזר היחס שלי לחנוכה.

אני אדם שמח,

איך אני לא מתחברת לאור שלו?

מה שאני מרגישה עכשיו,

אחרי לילה טרוד במחשבות,

זה שיש לי סיבה טובה לכך.

זה כבר לא מוזר לי.

וזה האור.

ההבנה, התובנה.

עצם ההבנה יוצרת אצלי תחושת הקלה, בהירות, ושקט.

כמה חשוב להבין.

חג אורים שמח (הפעם גם אצלי)


שלך,

עטליה