בדיוק היום, לפני 5 שנים, יולי 2014…

הפייסבוק מזכיר לי 

שבמבצע צוק איתן,

כששני בני גוייסו בצו 8!

החלטתי לקנות את "בית אניתיאה".

חיפשתי מקום שיהווה לי בית בטוח,

מקום להיאחז בו ולקבע את עצמי.

מקום מאפשר, פורח, ומחבק,

המכיל את כל הסופרלטיבים האפשריים,

את היצירתיות, האהבה, ההגשמה שלי

הכנסתי לתוכו.

עם הזמן, הרגשתי חנוקה לגמרי

במרחב הקסום והגדול הזה…
חנוקה אישית, מקצועית וחברתית.
דווקא המקום שקם להיות בית לנשים,
הפך להיות מרחב חיצוני ואיבד עבורי
את המשמעות האניתאית,

שבבסיסה עומד המרחב הפרטי והאישי.

לפני כחצי שנה קיבלתי אומץ והחלטתי
למכור את הבית.
הבנתי שהבית הוא רק מרחב חיצוני,
שלא מאפשר לי לפרוץ את הגבולות
האישיים והמקצועיים שלי.
אנשים שאלו אותי: "מה? סגרת את אניתיאה?"

ואז הבנתי!!!
הבנתי, שאי אפשר לסגור את אניתיאה,

כי אניתיאה זו אני!

 

מנקודת המבט שלי היום, אני מבינה,

שככל שאנשים ראו את בית אניתיאה

כהצלחה מקצועית, כלכלית, חברתית ועסקית,

אני ראיתי את הקמילה שלי

ואת הקיבוע למקום שסגר עלי.

 אין דרך אחת,

אלא כמה זוויות הסתכלות שונות ואפשר

לבחור מה הכיוון המתאים והרצוי.

זו מבחינתי המהות של אניתיאה

שינוי נקודת המבט.

אם פעם הסתכלתי מבחוץ פנימה,

הקשבתי קודם לסביבה ורק אח"כ לעצמי.

עם הזמן למדתי, בזכות אניתיאה,

להסתכל קודם עלי, להיות מחוברת

ולהקשיב לעצמי ורק מתוכי להביט החוצה.

 

אז כן, אחרי מסע מרתק חזרתי הביתה!
תרתי משמע.
חזרתי לבית הפנימי שלי וכרגע
הוא נמצא בבית הפיסי שלי.
היום אני יודעת שבכל סיטואציה, מצב,

מקום שבו אנו נמצאות, אין רק דרך אחת,

אלא כמה זוויות הסתכלות שונות ואפשר

לבחור מה הכיוון המתאים והרצוי.
וזו באמת
רק נקודת המבט שהשתנתה,
ומשתנה כל רגע.